השנה הייתה 1997. רציתי להיות לבד. אבל התגייסתי והוצבתי בבסיס סגור, בחדר עם 5 בנות
השנה הייתה 1999. רציתי לבד. אבל ברחתי לניו יורק ונכנסתי לזוגיות של 7 שנים.
השנה הייתה 2007. רציתי לבד. אבל שוב ברחתי. הפעם לספרד והתמסרתי לזוגיות חדשה
השנה הייתה 2009. רציתי לבד. הייתי לבד.
השנה הייתה 2012. למדתי להיות לבד ואז התחתנתי....
יש לי נפש שרוצה לבד. אני צריכה לפחות שעתיים או שלוש של לבד כדי להשקיט את הכל מסביב ולשמוע את המחשבות של עצמי. זמן לבד מאפשר לי להתבונן על הדברים ממרחק, מפרספקטיבה. מאפשר לי לעכל חוייות, מחשבות, רגשות שלא תמיד מבינה עד הסוף כשאני בתוך הסיטואציה, כשאני עם עוד אנשים. אני צריכה את הלבד הזה כדי להתגעגע לביחד. כדי להעריך, להודות. כשאני מתכנסת פנימה, אני מרגישה את החופש שלי. הצורך הזה להיות לבד נובע משתי סיבות. האחת קשורה בכך שעדיין לא למדתי לייצר לבד ושקט בתוך חדר עם עוד אנשים. כשאנרגיה של מישהו אחר בחדר אני כולי בהכלה וקשב, ולא לעצמי. הסיבה השנייה קשורה לגורם אישיותי. יש פשוט אנשים, שבמבנה האישיות שלהם, זקוקים ללבד שלהם יותר מאחרים. עד היום אמא שלי לא מבינה את הצורך שלי להיות לבד...כמו שאומרים, זר לא יבין.
רוצה לבד אבל לא יודעת איך. לקח לי זמן רב להבין את זה. תמיד התגאתי בכך שאני אוהבת להיות לבד, אבל תכלס, עד גיל 30 לא באמת הייתי לבד לרגע. לא ידעתי איך להיות לבד. היו תקופות שלמות שהרגשתי בודדה, אבל תמיד מוקפת באנשים. תמיד בתנועה. תמיד עם חבר'ה, אהוב, בעל, משפחה...מישהו. פחדתי להיות לבד. בפנים הייתה רייקנות, בלבול, ולא היה מספיק תוכן, אז ברחתי לכל הסחת דעת אפשרית, בעיקר למערכות יחסים. מישהו שימלא את החלל. שיצור רעש. כגודל החלל, כך כמות האנשים והסחות הדעת שהכנסתי לחיי -הרצאות, קורסים, אירועים חברתיים, ברים, חוגים ועוד. הביחד היה מרגש, נעים ומרגיע לתקופה, אבל בסוף זה תמיד נגמר אותו הדבר – זה התחיל ללחוץ. הנפש שלי זעקה לחופש, להישמע, להתמלא במשהו אחר, יציב יותר מדברים חיצוניים מתחלפים. שכבר לא היה לי אויר, ותחושה של כלא החלה לייסר, שברתי הכל ועזבתי. לא ידעתי איך לשמור על הלבד שלי בתוך המסגרת הזוגית, לא משנה כמה גמישות ומרחב היה לי עם בן הזוג. הפכתי לבורחת סידרתית.
עכשיו מתרגלים לבד. בגיל 31, אחרי גירושים ומערכות יחסים קצרות וכושלות, הגעתי לקצה. הרגשתי שאני רצה במעגל. נופלת לאותם בורות. עייפה מהמרדף, החלטתי על תקופת התנזרות מגברים ושאר ירקות. רציתי לבד, אבל עכשיו באמת. עד שיהיה ריק. עד שייוצר קצת שקט ובהירות. עד שאצליח לראות מה אמיתי ומה לא. חודש ראשון בהרפתקה, לפחות פעמיים ביום הציפו אותי כל הפחדים והרגשות האפשריים במעין רכבת הרים משוגעת – הבדידות באה לבקר, הרייקנות איימה להשתלט, השעון הביולוגי מתקתק, וימי שישי הגיעו וריסקו אותי לרסיסים. לא היה לאן לברוח. לא היה איך למצוא נחמה. ואז גיליתי עובדה מרעישה – בבוקר אותן תחושות חלפו. לפעמים גם אחרי כמה שעות. פתאום הן לא היו כל כך מפחידות ומאיימות. הפיל היה בחדר. הייתי לבד. לאט לאט הלבד הפך מאויב לידיד. ידיד שהתחלתי לאהוב במיוחד.
חצי לבד, חצי ביחד. כשסוף סוף למדתי להיות לבד, התחתנתי שוב. הלבד היה חשוב לי אבל כנראה שלא רציתי להיות לגמרי לבד. רציתי גם ביחד. עכשיו האתגר היה ללמוד לייצר זמן לבד ותחושת חופש גם עם עוד מישהו בבית ויותר מאתגר, עם ילדים קטנים בבית. בערך שנה וחצי אחרי שהבת הגדולה נולדה, שוב הרגשתי שאני נחנקת. הייתי זקוקה לזמן לבד. כבר הבנתי שאם אין לי אויר אני עלולה לברוח שוב. שבועיים הסתובבתי בבטן עם התחושה הזו, מתחבטת עם עצמי איך לייצר לי רגע שקט. רציתי סופשבוע לבד. חששתי מהתגובה של בעלי. מותר בזוגיות לרצות לבד? ועוד ביום שישי?! הרי זה מהפכני. בסוף בחיל ורעדה העלתי את הרעיון בפניו. אמרתי לו שאני חייבת. שאחרת אין לי אויר. להפתעתי, לא הייתה לו בעיה עם זה. אוף, איזו הקלה.
לבד והסביבה – האם לבד זו מחלה? התחלנו לקחת לנו סופי שבוע לבד, פעם בחודש או חודשיים. פעם אני ופעם הוא. בהתחלה, התגובה האוטומטית של הסביבה הייתה "קרה משהו? רבתם? הכל בסדר איתכם?". אך ככל שהתמדנו בכך והסובבים אותנו ראו שלבד זה לא מחלה, הם אמרו "וואו, גם לנו מתאים כזו מחלה".
לסיכום:
לבד זה לגיטימי. לאלה שצריכים זמן לבד עם עצמם, קודם צריך להבין שזה לגיטימי, גם בתוך מערכת זוגית וילדים. ולא, לצאת עם חברה פעם בשבוע או פעם בחודש להופעה זה לא נחשב. זה לא לבד!
לבד קצת לפני – לא להגיע לקצה. אם המסגרת הזוגית משפחתית לפעמים סוגרת עליכם, זה רק טבעי. שווה לעצור ולחקור מה תורם לכם לתחושה של חופש (לא נופש) ולייצר מקומות שבהם יש לכם לבד, באפן קבוע. החקירה שלי למשל, הניבה שיעורי רכיבה על סוסים פעם בשבוע. אין כמו לדהור בשדות כדי להרגיש חופש ועוצמה. תחביב יקר, אבל כמו שחברתי אמרה – גירושים יהיה יותר יקר. בנוסף, פתחתי חשבון בנק נפרד. גם אם בפועל הכל משותף, הדבר נותן לי תחושת ביטחון ועצמאות. אז קחו לכם 2 כפיות של לבד לפני שאתם מגיעים לקצה, כדי למנוע פשיטת רגל אנרגטית.
קצת פרספקטיבה. בחיים יש תקופות שונות. תקופות שונות שעוברות על הזוגיות, בחיי המשפחה ובחיי האינדיבידואל. יש תקופות שבהן פשוט אין לבד. אפס. כמו החופש הגדול שרק נגמר. וגם את זה צריך ללמוד להכיל. להכיל ולזכור שזו תקופה שכזו. היא תעבור ותגיעה תקופה אחרת. כמו כל דבר בחיים, גם הלבד זה עניין של מינונים.
