בכיתה ח׳.
הזוגיות הראשונה שלי התחילה בשבר.
כיתה ח', גיל 14. הוא היה יפה, מקובל. מבית טוב. אני זוכרת עד היום את הצעת החברות שלו. עברנו זה על פני זו ליד אולם הספורט. הוא עצר לידי ושאל "חברים"? אמרתי כן. והוא רץ לשיעור. כל כך התרגשתי. הייתי מאוהבת לחלוטין. הכל חדש. מחזיקים ידיים. מתחבקים. נשיקה ראשונה. כל הזמן מחפשים אחד את השני. אחר הצהריים, הייתי הולכת אליו ברגל בשדות והוא אלי. היה כותב לי מכתבי אהבה, שירים, ומצייר לי ציורים. פעם ראשונה שהייתי נאהבת ואהבתי בחזרה. תחושה מדהימה. כאילו העולם בחוץ נעלם ויש רק אותי ואותו. אבל רק כאילו. העולם בחוץ לא באמת נעלם. בעצם הוא היה מאוד נוכח בקשר, וכנראה גם מה שהביא לסופו אחרי שנה וחצי.
היינו שיחת היום. הזוג הראשון בשכבה. היינו תחת העיניים הבוחנות של כולם או לפחות כך זה היה בעיניים שלי. זה הלחיץ אותי. היה לי חשוב מה אנשים יגידו. יותר מדי. בתחושה שלי, הייתה הרבה קנאה ולכן ניסיתי להסתיר את האהבה שלנו. מאוד נזהרתי ממגע איתו מול כולם בהפסקות. גרוע מכך, ר' , החברה הכי טובה שלי אז, הייתה גם מאוהבת בו וזה מאוד כאב לה. מתוך רגשות אשם חזקים, עשיתי הפרדה חדה בין העולם שלי איתה והעולם איתו. כל הזמן ניסיתי לתמרן בין העולמות, בין שניהם. ניסיתי לרצות את שניהם. מאחר והוא אהב אותי ושם היה קל יותר, השקעתי את מירב האנרגיות בלרצות את חברתי. לוודא שלא נהיה לה מול העיניים. שאהיה זמינה עבורה מתי שתרצה. היא הייתה במקום הראשון. כי המחשבה שהיא לא תהיה מרוצה ממני, שאאכזב אותה, שיהיה קונפליקט הייתה עבורי אז בלתי נסבלת.
הנסיון לרצות את שניהם כמובן לא צלח, ושניהם בסוף נפגעו. נפרדנו. היו הרבה חילופי מכתבים וכאב. קצת אחרי שנפרדנו, ר' מצאה לה חבר ופתאום נשארתי קירחת מכאן ומכאן. רציתי לחזור, אך הוא כבר לא היה מעוניין או שלא היה לי אומץ לומר לו את זה ישירות והוא כבר היה מרוחק. במשך רוב התיכון חשבתי עליו. חשבתי על הפיספוס. כעסתי על עצמי על ההתנהלות העקומה וקינאתי כשהייתה לו חברה חדשה.
בשנים אחרי הפרידה, הסתגרתי והתרחקתי מחבורות. אולי כי הוא תמיד היה בחבורה המקובלת והקרבה הייתה קשה לי. הרגשתי לבד. היו לי שתי מערכות יחסים קצרות אחריו, עם ילדים "רעים". אחד עישן סמים ונזרק ממסגרות והשני היה בחור אנגלי שהיה גדול ממני בהרבה שנים. הרוב היה מבוסס על מגע וזכורים לי בעיקר רגעי הבדידות איתו. בכלל, בשנות התיכון, זכורה לי תחושת אכזבה כללית, תסכול ובדידות וזאת למרות שהייתי מוקפת באנשים כל הזמן. הפער בין הפנטזיה, בין סיפורי האהבה הגדולים של הסרטים והספרים, לבין המציאות היה גדול מדי. הרגשתי בכלא במציאות הזו ולא ידעתי איך יוצאים ממנה.
תובנות
בהתבוננות על הקשר הראשון, אני מגלה כמה אמיתות כואבות על עצמי, על התפיסות שהיו לי, ולחלקן עוד יש עקבות היום, על זוגיות ואהבה. מה הייתה המשוואה הראשונה? כלומר, אצלי בראש זוגיות = ?
זוגיות עבורי = קנאה, סטיגמה. בתפיסה שלי, יופי ואהבה צריך להסתיר כי הסביבה לא מפרגנת, לא מכילה – ואני לא יכולה להתמודד כשהסביבה לא מאשר. במקום לחגוג את האהבה הראשונה, ההתרגשות, הייתי עסוקה בהסתרה ותמרון
בעצם היו לי 2 מערכות זוגיות – עם החבר ועם החברה הכי טובה. רציתי לשמור על שתיהן וזה היה משחק סכום 0. הפרדתי בין העולמות במקום לחבר, וכל הזמן תמרנתי ביניהם עד שהפסדתי את שתי מערכות היחסים.
הכלי שהיה חסר – פתיחות. לא הייתה לי היכולת לדבר בפתיחות עם החברה על הפחד שלי לאבד אותה ועל הרצון לשמוח על הקשר החדש. גם חברים אחרים לא שיתפתי באהבה שלי. במקום זה הסתגרתי והם הרגישו מאוימים, ממודרים. העולמות חייבים להיות מחוברים אחרת יש דיסוננס. אהבה לא צריך להסתיר. היא צריכה להיות בחוץ, באור. האהבה הראשונה נוצרה בשבר ופיצול והייתה שיקוף ישיר של הפיצול בתוכי.
הערך העצמי שלי ישב על שרת חיצוני. הייתי תלויה באישורים של הסביבה וניסיתי לרצות את כולם. האהבה החיצונית הייתה יותר חשובה לי מאהבה עצמית. החבר הראשון, נדחק למקום שני, ואני למקום האחרון. למה לא שמתי את עצמי במקום ראשון? זה כבר לפוסט אחר.
הפער בין המצוי לרצוי והפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני שהתגלו במלוא הדרם בהתנסות הראשונה, ימשיכו ללוות אותי גם במערכות היחסים הבאות. ככל שהכאוס והדיסהרמוניה בתוכי גדלו, כך חתרתי ליצור הרמוניה בחוץ, בכל מחיר.
