בימים אלה מעבירה סדנה לתיכוניסטיות בנושא זוגיות במסגרת עמותת "ניצוצות" (לא, זו לא סדנה לחינוך מיני!) . דיברנו על אהבה ראשונה, על לב שבור, על אותנטיות ועל הפער בין הסרטים למציאות. הנה כמה תובנות ראשוניות:
1. זה כל כך חשוב!
2. הן צריכות מקום שבו הן יכולות לדבר על התחושות שלהן, ולשמוע מבנות אחרות תחושת דומות. מקום לדבר על אהבה נכזבת, על לב שבור, על אומץ ללכת נגד הזרם. לא עם עוד חברה בגיל שלהן ,שלרוב מעצימה את הדרמה, אלא עם מישהי שהן לא מכירות, עם ניסיון, וללא שיפוטיות.
3. מצאתי את עצמי כל הזמן מנסה לנפץ להן אשליות ופנטזיות הוליוודיות, לא כדי לשכנע אותם שהחיים הם לא כאלה נוצצים אלא במטרה להראות להן מציאות מורכבת יותר ואולי להפחית את התסכול (העכשווי או העתידי) מהפער בין המצוי לרצוי. לא בטוח שהצלחתי בזה, ואולי טוב שכך. פנטזיות וחלומות הם מה שהחזיק אותי כל התיכון. 3. ברור לי שסדנה כזו קצרה היא רק טעימות. אין סיכוי להגיע לעומק ולהקיף נושא אחד עד הסוף וכנראה שגם זה בסדר. בגיל 14 לא עושים שינוי ולא מהפכות, אך כן אפשר לנסות לצרוב תודעה. שיחות על יחסים ואהבה נותנות להן מסגרת, שם ואיזשהו סדר בראש לגבי מה הן חוות, או מה הן רואות מסביבן.
