בת 19
בהסתכלות לאחור על הזוגיות השנייה שלי, למדתי שתי תובנות מרכזיות על עצמי:
1) הייתי בורחת סידרתית. ברחתי כל פעם שלא יכולתי להתמודד עם המציאות
2) לא ידעתי איך לגמור קשר בזמן.
ואני אסביר...
כלא ובריחה
אם הפרק הראשון של מסע הזוגיות שלי נגמר בשבר, פרק 2 נראה דווקא מבטיח בהתחלה.
הכרתי את ג' בצבא, דרך חבר משותף. זו כבר הייתה אהבה בוגרת יותר. התמכרנו אחד לשני, בשיחות ליליות מהבסיס ובסופי שבוע פעם בשבועיים. אם הייתה חסרה לי פתיחות בזוגיות הראשונה, ג' היה תקשורתי מאוד ולימד אותי פתיחות מהי. הרגשתי שאני יכולה להתרווח לידו. הוא הבין אותי. לא הרגשתי כך בחזיתות האחרות של חיי. תמיד הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי (תכלס היה בפנים כאוס כל כך גדול שלא הבנתי את עצמי רוב הזמן). אחרי שנה וחצי השתחררנו מהצבא ושכרנו דירת חדר קטנה וקלסטרופובית בתל אביב. עבדתי בשתי עבודות, סביב השעון, במטרה לחסוך כסף ללימודים.
המציאות שאחרי הצבא היכתה בי. הבוס במסעדה התעמר בי. הייתי נכנסת הביתה אחרי משמרת, ישר למקלחת ובוכה חצי שעה. הפסיכומטרי שלי לא היה גבוה והרגשתי שמערימים כל מכשול אפשרי בדרך ללימודים. ככל ש ג' היה מרווח, כך אני הייתי מכווצת. הרגשתי שהכל סוגר עלי. החיים היו חרא וכל הזמן בכיתי. משהו בתמונה הזו נראה לי כל כך עקום ולא נכון. הרגשתי בכלא. הסתובבתי בחצי דיכאון ושאלה שמלווה אותי – מה, זהו? כך נראים החיים?
במקום התמודדות, תמיד עדיפה בריחה. נזכרתי בחלום שהיה לי מגיל 12 לגור ולעבוד בחו"ל. החלטתי לדחות את הלימודים ואחרי חצי שנה החלטנו לעזוב ולטייל. ג' ראה שאני לא מאושרת ודחף לזה שאסע. אולי קיווה שזה יחזיר את עמית השמחה שהוא הכיר. החלטנו שאני אסע לבקר חברה בניו יורק והוא יטוס עם חבר לדרום אמריקה וניפגש אחרי חודשיים בניו יורק. זה לא קרה. כנראה הרגשנו שזה הסוף כי הפרידה הייתה מלווה בהמון כאב ודמעות. חודש אחרי שנחתתי בניו יורק הכרתי את מי שיהיה בן זוגי לשבע השנים הבאות. נפרדנו בטלפון, כשהוא רחוק בדרום אמריקה.
בפרספקטיבה של זמן וקשרים נוספים, בעצם הייתי מומחית בלברוח ממערכות יחסים. לא ידעתי להתמודד כשהמציאות לא הייתה מושלמת, לא הייתה לי יכולת להרגיש תנועה וחופש ליד מישהו ואז הייתי שוברת הכל. תמיד בסוף הייתי מרגישה בכלא ואז בורחת. הבעיה שבסוף כל בריחה, הכלא חיכה לי בפינה.
אופציות פתוחות וזאת שלא יודעת לגמור בזמן
כמו בקשר הראשון, היה לי קשה לחתוך. הסופים נראים לי בלתי אפשריים.
למרות שבחרתי בבן זוג אחר, ולמרות שגרתי בניו יורק, שמרתי על קשר עם ג' למשך שנים רבות אחר כך. העיקר שישאר בתמונה. אם חלמתי עליו, התקשרתי לבדוק מה שלומו. כשהגעתי לביקור בארץ, אז הייתי "חייבת" להתעדכן. בחרתי חדש, ולא שחררתי את הישן. לא הייתי מוכנה לשלם עד הסוף את המחיר שבבחירה שלי – הסופיות. עדיין הרגשתי מקום חם וקרוב איתו. ג', אם כל הקושי, שיתף פעולה עם זה. כנראה גם הוא לא ידע לגמור בזמן.
הקושי שלי לסיים קשרים נובע מכל הסיבות הבנליות להחריד – הרעיון שהוא ישנא אותי פתאום, הצורך ברשת ביטחון, באופציות חלופיות למקרה ש..., הצורך שתמיד יהיה מישהו שירצה אותי, שיאהב אותי, שמחכה לי, אחרת מה אני שווה. היום אני שווה לא בגלל מה שהוא חושב, אלא בגלל מה שאני רוצה. אני יותר מתעסקת ברצונות שלי ופחות במה הוא יחשוב, אז הרבה יותר קל לשחרר משהו שכבר הסתיים.
בדיעבד, כל כך הרבה חודשים, שנים, אנרגיה ושברון לב היו נחסכים אם רק הייתי יודעת לשחרר. היום אני עדיין לא גומרת בזמן, אבל הסופים מתקצרים.
