הקדמה
הייתי רוצה פעם אחת לכתוב פרק שכולו רק טוב. אגדה. באמת הרגשתי כמו באגדה במשך 7 השנים שהיינו ביחד. העניין הוא שלא לומדים מהדברים הטובים שבאים בקלות יחסית ומלטפים את הלב אלא דווקא מהמשברים. מאחר שהמטרה העיקרית שלי בכתיבת הפרקים האלה היא ללמד, אני לא אכתוב פרק שלם על כל הטוב הזה שזכיתי בו, אני אדבר דווקא על הסדקים, על תהליך של התרחקות, ועל השבר ביני לבין י'...
אני והנסיך גרנו בניו יורק. היינו צעירים (מאוד), מאוהבים ומאושרים. הוא היה האביר על הסוס הלבן שחיכיתי לו. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי לפני והוא אהב אותי. התחתנו אחרי שנה היכרות. הדינמיקה ביננו הייתה מתואמת להפליא, הכל נעים ומרגש וכך היה לתקופה ארוכה. אבל אז הגיע ה"ושברו", והחלום התפוגג לנו בין האצבעות. לא היה אירוע מכונן. היה תהליך, שקט, ומפורר מתחת לפני השטח.
אני משתנה
בשנים שחיינו בחו"ל, הרגשתי שאני נחשפת אל העולם. הייתה לי מוטיבציה אדירה להצליח ולהתקדם. נכנסתי למעין מרוץ להצלחה. עבדתי בחברה אמריקאית גדולה, למדתי לתואר ראשון בערבים והרווחתי יפה. פרחתי. ככל שאני נפתחתי, הרגשתי שהנסיך הלך והסתגר. ככל שהתחזק אצלי הביטחון, נראה שהוא איבד את שלו. הוא העדיף לבלות עם החבורה המוכרת שלו מהבית ונמנע מללכת איתי לאירועים רשמיים בעבודה. הוא עבר מעבודה לעבודה. הוא ראה במגורים בחו"ל משהו זמני ולכן הקפיד לא לנטוע שורשים עמוקים מידי שם. הנסיך רצה לחזור לארץ. בנינו לנו בועה, הרחק מהמשפחה בארץ, בנפרד מהעבודה והלימודים, וכשניסיתי לחבר, זה התפוצץ.
פתאום גילינו שיש לנו פילוסופית חיים אחרת לגבי כסף ולגבי שאיפות והצלחה. התחלנו לדבר בשפות שונות. השתניתי לו מול העיניים. פעמים רבות הרגשתי שהוא לא מבין אותי. זה בטח איים עליו כי רוב הזמן היה בהתנגדות כששיתפתי אותו ברעיונות ומחשבות שהבאתי איתי מהלימודים או מהעבודה. הוא לא ידע איך להכיל את השינוי הזה ואני לא הצלחתי להכיל את זה שהוא לא מכיל אותי. בהתחלה רצנו שנינו באותה מהירות של 200 קמ"ש, רק שאני העליתי ל 400 קמ"ש ונוצר מרחק. ככל שגדל המרחק ביננו, כך הקפנו את עצמנו בעוד ועוד אנשים כדי שיחזיקו את המערכת יחסים הזו. במקביל, ככל שהתקרבתי לעצמי, כך הצורך בקהילה ובהרבה חברים ירד. רציתי יותר שקט וזמן לעצמי. התחלתי להשתעמם מהמפגשים החברתיים. כבר לא התאים לי לחזור הביתה מאוחר מהלימודים ולמצוא את כולם מרוחים מסטולים בסלון שלנו.
מראה שחורה
המרחק ביננו התחיל לייצר ניכור. פתאום כל דבר אצלו הפריע לי. הוא נשאר אותו הדבר, רק התמונה התכערה. ממשקפיים וורודות עברנו למשקפיים שחורות ובמקום הרמוניה זה הפך להיות דיכוטומיה. אני חושבת על העתיד, הוא על כאן ועכשיו. אני רוצה ניו יורק, הוא ישראל. אני אוהבת חדש, הוא רוצה מוכר. במקום לראות בשוני ביננו כמשהו טבעי ומאזן, זה גרם אצלי לפיצול ותסכול. הכל התחיל להיות משחק סכום אפס. הפערים היו יותר בולטים מהדברים שחיברו אותנו, ולא איפשרו לנו לראות עתיד משותף. בדיעבד אני מבינה שכל מה שהיה חסר אצלי, הידהד אצלו. כל התלונות כלפיו היו מראה חזקה לפחדים שלי, שהתגברו ככל שהתקרבתי לגיל 30 - הפחד שלי מחוסר יציבות וביטחון כלכלי, הפחד שלא אממש את עצמי, הפחד שלי מהעתיד, והפחד שלי מכישלון. הנסיך טען שהוא אף פעם לא מספיק טוב עבורי. הוא צדק. רציתי מושלם. בעיקר רציתי להיות מושלמת וחוסר השלמות שלו הידהד את החוסר אצלי. בשנות ה 20 שלי לא היו לי כלים להתמודד עם הפערים האלה, ובמקום לעבוד על הפחדים, ברחתי מהם ושברתי את המראה.
פרידה
אחרי אין סוף שיחות, כאב ודמעות, נפרדנו. כמו רבים אחרים, גם אנחנו משכנו את הסוף. ניסינו טיפול זוגי, אך הגענו לשם מאוחר מידי, לפחות מבחינתי. הרגשתי שאנחנו מנסים להחיות חיה שמתה. הפער היה גדול מידי. התבניות היו מקובעות. גם כשהבנו מה קורה, אף אחד מאיתנו לא רצה להשתנות. לא הייתה לנו אז בגרות נפשית לעבור את השינוי ביחד. שנינו היינו שבורים. היה לנו קשה להיפרד מהחלום ולא הבנו למה אהבה זה לא מספיק. הנסיך חזר לארץ. כליוויתי אותו לשדה תעופה, בכיתי כל הדרך. כשהגענו לשדה ידענו שזה נגמר.
באגדה הזו אין אשמים. יש מפסידים. למדנו שאם רק צד אחד מתפתח, נוצר פער שהוא לפעמים גדול מידי לגישור. למדנו גם שאהבה זה לא מספיק. שאם אין מטרות משותפות, שפה משותפת ורצון להתפתחות ביחד, זה לא יעבוד.
ה משותפת ורצון להתפת
