טסנו לכל חודש אוגוסט לתאילנד.
חצי שנה שאנחנו מתכננים את הטיול ועוד 4 שנים שאנחנו חולמים עליו. חלמנו איך נגיע ל"אי", נחייה כמו המקומיים, נרבוץ על החוף, נקרא ספרים, נזמין כל היום שייק מנגו ואייס קופי, מסזים, נתרגל יוגה בזמן שהילדות יסתובבו ערומות כל היום ויעסיקו את עצמן בבניית ארמונות בחול ושזירת שרשראות מצדפים. ואז הגענו לאי, והדברים נראים קצת אחרת. שוב הפער בין הפנטזיה למציאות, שוב הרמוניה עאלק.
שבועיים עברו מאז שהגענו, ואנחנו בהישרדות. הילדות עדיין מרגישות בשטח לא מוכר ונצמדות אלינו. מעסיקות אותנו 24\7 ובטח עוד לא הולכות לבדן לשחק בחול. גם מחרוזות צדפים הן עושות רק אם אני עושה איתן. אם החלטנו להישאר באזור הבית ולא לנסוע לאטרקציות, זו מלחמה תמידית מול בקשות קורעות לב לשחק בפאזלים בנייד או לראות סרטים במחשב, ברגע שהן מתחילות להשתעמם.
מסתבר שלחיות כמו המקומיים סותר את הפנטזיה שלנו על שייקים, גלידות וארוחות טעימות בהינף יד. שכרנו בית על החוף עם מטבח כדי שנוכל להכין אוכל בבית לפעמים. לא לקחנו בחשבון שנצטרף לקנות את כל המצרכים הבסיסיים כמו מלח, שמן, תבלינים, סבון כלים, וכו. מצאנו את עצמנו קונים בסופר ומבשלים ממש כמו בבית. בחוף שלנו יש מסעדה אחת בלבד שהדבר היחיד שמגישים בה זה סמים. וכך יצא ששייק או צלחת פירות, מסז או פאד תאי, מצריך התנעה של אופנוע ונסיעה לרחוב הראשי, והכי גרוע מבחינתינו– תכנון! תכנון איפה ומה לאכול, והכי חשוב מתי כי בכלל לא כיף להסתובב עם ילדות רעבות, שרק מבקשות מתוק כל היום. הן מסרבות לאכול את האוכל המקומי בינתיים, וכך יצא שמהחלום הטבעוני שלנו על אורז ונודלס, אנחנו בחיפוש מתמיד אחר שניצל במסעדות, ועופות צלויים בדוכנים ברחוב, וכמובן פסטה בלי רוטב. משהו שיהיה הכי דומה לשניצל ופסטה חסרת טעם שבארץ.
יוגה בסריטנו ( Srithanu כך נקרא האזור בקופנגן) היא לרציניים בלבד. כל גסטהאוס שני מכריז על עצמו כ yogi place עם ארוחות בוקר טבעוניות הארד קור. זה אומר שאין יוגה קלילה של שעה, עם נוף לים. כל שיעור יוגה הוא מינימום שעתיים עם תנוחות שגם אחרי שנה של יוגה כל יום לא בטוח שאצליח לעשות. בזמן שהמורה מדברת על הכרת תודה לחיים ולאמא אדמה, אני רק חושבת שאני עוד מעט הורגת מישהו כי שוב אריאל העירה אותי בבכי ובצרחות ברבע לשש בבוקר. לא הזיז לה שאנחנו באי ואמורים להיות בשלווה והרמוניה תמידית.
היינו כבר כמה פעמים בתאילנד כרווקים, ואולי הדבר הכי בולט בביקור הזה עם הבנות, הוא חוסר הגמישות. הלוז שלהן קובע את הכל. הן קמות מוקדם ומתעייפות מהר כך שכל הלוז צריך להיות מותאם, שיוכלו לישון בצהריים. מאתגר לתכנן נסיעות והרפתקאות של יום שלם ונסיעה אחר הצהריים לשוק מקומי, שאמורה להיות חוויה, הופכת לסיוט בגלל שהן רעבות או/ועייפות. בנוסף, אם כמה שאנחנו אוהבים לזרום, הקטנה, במבנה האישיות שלה, כנראה זקוקה ליותר מסגרת מאיתנו. כל יום כמעט היא שואלת "אני הולכת לגן היום?" ובוכה שהיא רוצה הביתה.
אז מה כן? דווקא הדברים שלא זכרנו. אלמנטים של חופש שיחודיים לתאילנד, ובכלל למזרח, שמרגישים כטבע שני תוך ימים ספורים. האין חוקים, החופש מכיסאות בטיחות ברכבים, החופש מדוחות חנייה, החופש לקפוץ לים פעמיים ביום בלי לארגן תיק, החופש מלהתעדכן בפייסבוק כל היום, חופש (אמנם רגעי) מתחושת המרוץ של החיים. החופש מלחשב כל הוצאה, החופש ללכת יחפים, החופש מאיפור, החופש מחזייה, מלהשקיע בלבוש.
יותר מכך, הזמן האינטנסיבי הזה מאפשר גם קירבה נבנית עם הילדות, ויכולת להתפעל מחדש מנסיעה פשוטה בטנדר, משקיעה, או צפרדע שמופיעה במרפסת דרך העיניים של הילדות. מניסיוני, עד שנתרגל לקצב, עד שהילדות ירגישו בטוחות ויהיו יותר עצמאיות, כבר נצטרך לחזור ולהתרגל למסגרת חדשה, הרבה יותר נוקשה.
אמשיך לעדכן...בינתיים כמה תמונות
