לפעמים בשם ״היעילות״, אנחנו יוצרים מצב של שני אנשים שחיים בבית כמו שני קווים מקבילים…שלא נפגשים באמת.
היא יוצאת מוקדם לעבודה, הבקרים והסנדוויצ'ים עליו. הוא חוזר מאוחר 3 ימים ובימים האחרים היא נשארת עד מאוחר בעבודה. ביום שישי, היא נותנת לו לישון עד מאוחר ואחר כך מתחלפים בשנ"צ. לכאורה, מתחשבים אחד בשני, מנסים שתהיה חלוקה יעילה כדי שכל אחד יוכל לעבוד ולהספיק וכדי שלכל אחד גם תהיה מנוחה, הפוגה, זמן לעצמו. עם זאת, בתוך המציאות התובענית הזו, אנחנו מתקשים להיפגש. ולבלות ביחד ברוגע. כאשר יש יותר מידי "בנפרד", לפעמים מתרגלים וקשה כבר להרגיש "ביחד".
חברה שלי נהגה להקניט אותי על כך שאני ואודי בבית אחר הצהריים, ביחד, עם הבנות - ״זה בזבוז…לא יעיל. אם אני בבית, למה גם הוא צריך להיות? " היא אמרה. היום הם גרושים.
קשה למצוא זמן ופניות רגשית לבלות יחד באמצע השבוע עם עומס העבודה, מטלות הבית והחיים - אבל שווה למצוא זמן להיפגש באמת כדי שהקווים המקבילים יפגשו.
למשל, לפעמים שאנחנו עובדים מהבית, אנחנו עושים הפסקה והולכים לאסוף את הילדה מהגן ביחד (לפי מבט הפליאה של הגננת, אני מבינה שזה ממש מהפכני...אולי הזוי).
נכון, זה לא יעיל. יכולתי לסיים עוד משהו בעבודה בזמן הזה, או שהוא יכול היה לתקתק משהו בבית. אבל המשימות לעולם לא נגמרות. עשר הדקות בהן אנחנו צועדים לגן, אולי מחזיקים ידיים, מתייעצים על משהו, הם לא פחות חשובים. שלא לדבר על האושר של הקטנה כאשר שנינו באים לאסוף אותה. כמו משהו שלם.
זה קורה אולי פעמיים בחודש. לא תמיד אנחנו מצליחים ולפעמים המציאות לא מאפשרת. אז הדגש פה הוא על רגעים. לא חייבים ללכת על כל הקופה כל הזמן ולשאוף לאיזו פנטזיה גרנדיוזית.
ברגעים האלו יחד, כדאי להכניס צחוק, משחקיות ולא לקחת את עצמנו ברצינות גדולה מדי. המטען החיובי המשותף הזה, יעזור לנו להתמודד עם רגעים פחות כיפיים ונעימים שנתקל בהם בהמשך
Comentários